אימוץ וירושה​

נושא זכויות הירושה של ילד מאומץ עלה לכותרות בעת האחרונה בעקבות מאבקם של ילדים מאומצים לקבל ירושה כדין מקרובי משפחה שאינם בדרגה ראשונה. מקרים שהתפרסמו בעיתונות תיארו נכדים מאומצים  שהיו סמוכים על שולחן סביהם כי הוריהם המאמצים נפטרו, ולא זכו לרשת אותם על פי הדין הקיים.

מזה מספר שנים ישנם ניסיונות חוזרים ונשנים לתקן את החוק.

כיום, על פי החוק, בהעדר צוואה, ילד מאומץ יורש את הוריו ואלה יורשים אותו, בהיותו שווה זכויות לילד ביולוגי , ואולם הילד המאומץ אינו יורש את קרובי משפחתו המאמצת ואלה אינם יורשים אותו שלא באמצעות צוואה .

מצב זה מדגיש את שונותו של הילד המאומץ ביחס לילדים ביולוגים ומבליט את היותו חריג במשפחתו, וזאת על אף שברוב המקרים אין הבדל בין ילד ביולוגי לילד מאומץ.

תיקון החוק ישווה את תנאי הירושה של הילד המאומץ לתנאי הירושה של הילד הביולוגי בכל המישורים, כך שלא יהיה ביניהם הבדל גם במישור המשפחה הרחבה יותר.

נבדוק את הסוגיה בשלושה רבדים-

1.הדין המצוי.

2.האנומליה שנוצרה כתוצאה מן החוקים הסותרים.

3.הדין רצוי- הצעות החוק וההתנגדויות אליהן.

1.הדין המצוי-

שני חוקים עיקריים עוסקים בסטאטוס של המאומץ וכתוצאה מכך גם בזכויותיו - חוק האימוץ וחוק הירושה. 

עיקרי סעיף 16 לחוק אימוץ ילדים התשמ"א-1981 הינם-

1. האימוץ מפסיק את החובות שבין ההורים הטבעיים  לילדם, ובמקום ההורים הטבעיים באים ההורים המאמצים. כלומר-מתרחש ניתוק מוחלט של המאומץ ממשפחתו הביולוגית תוך הפיכתו לחלק בלתי נפרד של משפחתו המאמצת המורחבת.

2. כתוצאה מן האימוץ  הופך הילד המאומץ לשווה זכויות לילד הביולוגי ונוצר בין המאמץ למאומץ קשר משפטי שכולל גם את כל הזכויות והחובות שבין הורים וילדיהם.

3.החריג הבעייתי שנקבע בחוק זה-הוראות סעיף 16 לחוק הירושה גוברות על סעיף זה.

לפי חוק הירושה התשכ"ה-1965 קיימים שני מסלולים לחלוקת העיזבון בין היורשים- חלוקה לפי ירושה על פי דין או חלוקה על פי צוואה. ברירת המחדל  באין צוואה היא הירושה על פי דין.

סעיף 16 לחוק הירושה התשכ"ה -1965 הוא סעיף ספיציפי שעוסק בזכויות הירושה של ילדים מאומצים.

ה"שחקנים הראשיים" בהגדרות הסעיף הינם-

1.המאומץ- הילד שאומץ כדין.

2.המאמץ- ההורה המאמץ.

3.קרובי המאמץ- משפחתו הביולוגית של המאמץ- סבא וסבתא, דודים ודודות.

4.הורי המאומץ- מדובר בהורים המולידים וקרובי המאומץ- שבהגדרה- הינם הקשרים הביולוגים הנובעים מהוריו המולידים.

עיקרי סעיף 16  לחוק הירושה קובעים-

1. מי שאומץ כדין יורש את הוריו המאמצים כאילו היה ילדם, וכך גם יורשים את המאמץ ילדיו- כלומר- הנכדים של המאומץ.

2. המסלול הוא דו סיטרי- גם המאמץ יורש את המאומץ כאילו היה הורהו.כלומר- בין המאומץ למאמץ ישנם יחסים דו סיטרים של ירושה זה מזה.

3. המאומץ וצאצאיו אינם יורשים את קרובי המאמץ- במונח קרובי המאמץ נכללים הסבא והסבתא- הדודים והדודות וכל אותה משפחה עניפה שלמעשה הילד המאומץ נכנס אליה.זהו המקרה של ילדים מאומצים שהתייתמו מהוריהם המאמצים ובכך נותק למעשה הקשר ביניהם לבין המשפחה המאמצת המורחבת.

4. כך גם באופן דו סיטרי- קרובי המאמץ אינם יורשים את המאומץ.

5. המאומץ וילדיו יורשים  את קרוביו הביולוגים.

6. הורי המאומץ ,סבו וסבתו וצאצאיהם- הדודים- אינם יורשים אותו.

כלומר-הילד המאומץ יכול לרשת הן את הוריו המאמצים והן את הוריו הביולוגים- אם פתח את התיק לפני מועד פטירתם. יחד עם זאת הוא אינו זכאי לרשת את סבו וסבתו (מהוריו המאמצים) באופן ישיר על אף שגדל במשפחה המאמצת, והם גם אינם זכאים לרשת אותו.

יחד עם זאת אנו רואים כי  הניתוק שאליו מכוון חוק אימוץ הילדים בסעיף 16 אינו מתקיים פה במלואו. הוא מתקיים רק בכיוון אחד. (ההורים הביולוגים אינם יורשים את ילדם וטוב שכך, שכן הדבר נועד למנוע לחץ וסחיטה).

בשלב מאוחר יותר הוסיף המחוקק את סעיף 35 לחוק אימוץ ילדים בו הוא קובע   חזקה כללית שמשלימה את הפיכת האימוץ לסטטוס לכל דבר וענין-

בכל חיקוק שבו מדובר על "ילד" או "הורה"- הכוונה היא גם לילד מאומץ או הורה מאמץ, והוא כשאין כוונה אחרת מפורשת או משתמעת.סעיף זה לא יחול אלא על חיקוק ומסמך שניתנו אחרי כ"ו באב תש"ך (19 באוגוסט 1960).הדבר חל על חוק חיילים משוחררים, תקנות ביטוח לאומי, ועל רוב החוקים האחרים למעט חוק הירושה.

נציין עוד כי  למושג "אימוץ כדין"  חשיבות רבה שכן יש צורך להוכיח את קשר האימוץ על ידי צו של בית משפט (סעיף 1 (א) לחוק אימוץ ילדים התשמ"א-1981 ואם האימוץ בוצע בחו"ל- על פי המשפט הבי"ל פרטי לפי החוק שהיה בתוקפו במקום שבו נעשה האימוץ.

יש להבחין בין אימוץ כדין לבין אימוץ בפועל- שבו ההורים אומנם רואים בילד מאומץ, והילד רואה בהורים מאמצים, אולם האימוץ לא קיבל אישור חוקי ולא נעשה "כדין" גם אם היחסים נמשכו תקופה ארוכה- אין זיקת ירושה במקרה זה (ראה, ע"א 8030/96 לאה יהוד' נגד ישראל יהוד, פד נ'ב(5) 866).  

2.הבעייתיות והאנומליה

התוצאה המוזרה שאליה מגיעים היא שילדים מאומצים יורשים הן את הוריהם המאמצים והן את הוריהם הביולוגים אך אינם יורשים את סבם וסבתם המאמצים שבסביבתם חיו כל השנים אלא, ואם מתאפשר- את סבם וסבתם הביולוגים- כמובן- באם פתחו את התיק במועד.

הדבר חמור במיוחד כי הוא פוגע בהשתייכות של המאומצים למשפחה הענפה שחיבקה אותם בילדותם וגורם לנתק, מריבות ותחושות קשות של חוסר שייכות. מצב זה מדגיש שלא לצורך את שונותו של הילד המאומץ ביחס לילדים ביולוגים ומבליט את היותו חריג בנוף משפחתו, וזאת על אף שבמקרים רבים אין הבדל בין ילד ביולוגי לילד מאומץ.

(דברי אחת מהצעות החוק)כיום קיימת אנומליה והבדל בין זכויותיו של ילד ביולוגי לילד מאומץ:1. ילד ביולוגי יורש את הוריו כן הוא יורש גם את סבו וסבתו או את קרובי המשפחה האחרים מכוח עיקרון היצוג או החליפות. כלומר- אם ההורה של הילד הביולוגי נפטר- עומד הילד הביולוגי בנעליו וזוכה בירושת סבו.

ילד מאומץ  יורש את הוריו המאמצים אבל אינו יורש את סבו וסבתו. עיקרון היצוג או החליפות אינו חל עליו והוא אינו יכול לבוא בנעליהם של הוריו המאמצים לענין ירושת קרובי המשפחה האחרים.2. מאידך- לילד מאומץ יש אפשרות לרשת גם את הוריו הביולוגים וגם את הוריו המאמצים. ובכך הוא "זוכה" בעצם בשתי ירושות בניגוד לילד הביולוגי.בנוסף- הקשר הכפול גורם לכך שאין ניתוק מלא בין ההורים הביולוגים לבין הילד שכבר אומץ וגם כאן יש  אנומליה שכן חוק האימוץ בא לגרום נתק  חד משמעי כי "האימוץ מפסיק את החובות והזכויות שבין המאומץ והוריו ושאר קרוביו.

"מקורה של זכות זו לרשת את הקרובים הביולוגים נמצאת בעקרונות המשפט העברי לפיהם לא ניתן לנתק את הקשר הביולוגי שבין הורה וילד, למרות שהיא עומדת בסתירה לחוק האימוץ.

הפסיקה ראתה בעין רעה את נושא זכותו של הילד המאומץ לרשת בן את קרוביו הטבעיים והן את הוריו המאמצים.כבר השופט בייסקי העיר כי "לעיתים נמצא, שזכייתו בכפולה של המאומץ, היורש גם את הוריו הטבעיים, מהווה פגיעה לא מוצדקת מבחינה כלכלית סוציאלית ביורשיהם של האחרונים, ביחוד אם אלה מעוטי נכסים הם" (ראה, ע"א 227/79 פרופר ואחר' נ' האפוטרופוס הכללי, פ"ד לה(2) 561,563)ואולם אומר בפסק דין זה כב' השופט ח' כהן"כבר נזדמן לבית משפט זה לפסוק, שזכות הירושה של ילד, שאומץ אל מחוץ למשפחתו הטבעית, על פי סעיף 16(ג) לחוק הירושה, עדיפה על ניתוק יחסיו עם קרוביו הטבעיים, האמור בסעיף 13 לחוק אימוץ ילדים..

רצון המחוקק הוא להיטיב עם ילדים מאומצים, באופו שיירשו גם את מאמציהם וגם את הוריהם הטבעיים, ואין לנו אלא לעשות רצונו, אף אם אין אנו עושים אותו בלב שלם"(ואומנם לימים התגלגל לפתחו של בית המשפט מקרה יחודי שבו שתי אחיות אומצו על ידי שתי משפחות, ואימן הביולוגית נפטרה כשהיא רווקה וערירית. אחות אחת הספיקה לפתוח את תיק האימוץ עוד בטרם חולק העיזבון והאחות השניה לאחר מספר שנים, שאז כבר חולק העיזבון. פסק הדין קבע את אחריותו של משרד הרווחה לאתר את היורשים הבילוגים בשל הוראות סעיף 16 (ג). (ראה, עא(ת"א) 2162/02 (מחוזי תל אביב) פלונית נגד משרד הרווחה)

3. תוצאה נוספת שהיא בלתי ראויה- במקרה שהמאומץ נפטר לאחר פטירת מאמציו- אבל ללא צאצאים, אין למאומץ יורשים על פי דין- לא קרוביו הטבעיים וגם לא קרוביו במשפחה המאמצת- ולמעשה המדינה יורשת אותו.(סעיף 17 לחוק הירושה)  גם פה התוצאה היא בלתי ראויה.

4. אנומליה נוספת וחשובה- שאותה לא מכירים רבים- היא  לעניין המזונות. בחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות)  תשי"ט  1959  קיים הסדר שונה על פיו מוטלת חובת המזונות כלפי הילד המאומץ לא רק על המאמצים כי אם גם על קרוביהם ובמיוחד על הסב והסבתא. וזאת בדומה לחובתם של קרובים במשפחה הטבעית.

וכך נכתב- "אומץ ילד, יבואו לעניין חוק זה המאמץ ובני משפחתו המאמץ ובני משפחתו במקום הורי המאומץ ובני משפחתם".

על פי החוק הקיים נוצר מצב נפסד בו קרובי המאמץ נחשבים לקרובי משפחתו של הילד המאומץ לענין תשלומי מזונות אך לא נחשבים לקרובי משפחתו לצורך ירושתו.

למרבה האירוניה הסב החי והמפרנס עדיף למאומץ מן הסב המת...התוצאה היא שישנן נסיבות שבהן המאומץ לא יורש, כמו כל בני דודיו או אפילו אחיו (אם הם ילדים ביולוגים של הוריו), דבר אשר מביא למשברים קשים בתוך המשפחות ואפילו להתנתקות של המאומץ ממשפחתו.

המקור לאנומליה- מצוי בדין העברי

בצד המערכת המשפטית קיימת בארץ גם מערכת הילכתית, אשר משפיעה על החוק והדין בכל הקשור לנושאי האישות והירושה.

הסיבה העיקרית  לאנומליה נעוצה  בדין העברי. לפי תפישת ההלכה קשר הדם הוא הקובע.  המשפט העברי אינו מכיר ביחסים משפחתיים מלאכותיים שאינם נובעים מ"קשר דם" והוא אינו מכיר בתהליך המשפטי כיוצר ומקים סטאטוס ביחסים של אב ובן כלפי כולי עלמא (in rem) בניגוד לאימוץ בעולם החילוני שיוצר  סטאטוס כלפי כולי עלמא.על כן התחייבות המאמצים היא מכוח דיני חיובים, והיא מוגבלת למעגל היחסים הפנימיים שבין המאמצים למאומץ.

קרובי המאמצים, וכך גם ילדי המאמצים (אחיו ואחיותיו החוקיים של המאומץ) אינם צד להתחייבות המאמצים ואינם קשורים באימוץ כלל. על כן גם אין בכוח האימוץ על פי ההתחייבות לנתק את הקשר המשפטי שבין המאומץ להוריו הטבעיים. (כך גם מצווה היא כי הילד המאומץ ישב שבעה על הוריו הבילוגיים) (ראה, קורינלדי-בספרו דיני אישים, משפחה וירושה בין דת ומדינה,מגמות חדשות, הוצאת נבו (2004))

הילודה ורק הילודה היא הקובעת את היחס המשפחתי וכתוצאה מכך את הזכויות והחובות.ישנו אומנם "אימוץ" מדין צדקה על פי ההלכה היהודית, ואולם הדבר הינו בבחינת "הכנסת יתום הביתה", ואין ליתום זה כל זכות לירושה.סעיף 16(א)  לחוק הירושה סוטה מעיקרון הילכתי זה וקובע הוראה מיוחדת לענין המאומץ לפיה יש זכות ירושה הדדית בין המאומץ והמאמץ.

ואולם החוק אינו מוכן ללכת צעד אחד נוסף ולאפשר ירושה על פי דין למאומצים מדרגה שניה– דהיינו- הגבול הוא הצדדים לאימוץ הישיר , שכן על פי ההלכה  קרובי המאמצים לא היו שותפים להליכי האימוץ אלא רק ההורים המאמצים, ועל כן אין מקום להרחיב את התוצאות המשפטיות של האימוץ לענין הירושה, מעבר למעגל הפנימי בין המאומץ לבין הוריו המאמצים.

מאידך, וכפי שכבר הזכרנו- סעיף 1(ב) לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) תשי"ט-1959קובע חובת מזונות גם לקרובי משפחה רחוקים.ואומר המלומד פרופ' שיפמן  בספרו "דיני משפחה בישראל" (תשמ"ט) –

"המאומץ משתלב השתלבות מלאב במשפחה המאמצת, המתייחסת אליו, כאילו היה ילדה הטבעי לכל דבר. המשפחה המאמצת , לענין זה , איננה רק המאמצים עצמם, אלא גם יתר בני המשפחה, ואילו המאומץ אינו נחשב עוד, מאיזו בחינה שהיא, לבן של משפחתו הטבעית" (ראה שם, עמ' 65, הערה 7)

עד כדי כך מגעת האנומליה – גם בן טבעי, אפילו שנולד מחוץ לנישואין, או אפילו ממזר שמוקע על ידי ההלכה בנסיבות אחרות, נחשב  לבן לכל דבר ועניין וזכאי לכל זכויות ירושת הבן יותר מילד מאומץ שנבחר על ידי המאמץ והיה סמוך על שולחנו במשך כל השנים.

הצעות החוק

מזה מספר שנים נעשים ניסיונות חוזרים ונשנים  לשנות את  סעיף 16 לחוק הירושה, החל מן הכנסת ה-16(ע"י ח"כ זהבה גלאון) ועד ימינו. ב-31 לאוקטובר 2010 עברה הצעת התיקון של ח"כ אורון בקריאה טרומית, והצעות החוק המועלות מנסות להשוות את תנאי ירושתו  של הילד המאומץ לתנאי ירושתו  של הילד הביולוגי, כך שלא יתקיים ביניהם שום הבדל ביניהם .

באופן זה הילד המאומץ יירש את קרוביו והם יירשו אותו בכל המעגלים של הקירבה כמו ילד ביולוגי.בחלק מהצעות החוק ביקשו להשאיר את זכותו של הילד המאומץ לרשת גם את קרוביו הביולוגים ובחלק מן ההצעות בקשו לנתק לגמרי את הקשר. 

הצעות חוק הוגשו על ידי אורי אורבך (הבית היהודי), חיים אורון(מר"צ)  בכנסת ה-18 אבל גם בכנסת ה-17 על ידי זהבה גלאון ואורית נוקד.

קיימת חקיקה נוספת שעדיין לא עומדת בפני סיום והיא החקיקה של הקודקס האזרחי- חוק דיני ממונות. הועדה לתיקון דיני ירושה סברה כי אין הצדקה לאבחנה שהחוק עושה כיום בין ילד מאומץ וילד טבעי, באשר היא מביאה לתוצאות לא רצויות. על כן מציעה הועדה לבטל את האבחנה ולקבוע כי מעמדו של הילד המאומץ ביחס להוריו הטבעיים יבוטל.

ככל שהורה טבעי יבקש בכל זאת לשמור על קשר הורשה מסויים הוא יוכל לעשות כך באמצעות צוואה. (ראה, הקוד האזרחי- חוק דיני ממונות, על המלצות הוועדה לתיקון חוק הירושה)בתחילת שנת 2006 סיימה הועדה לתיקון חוק הירושה בראשות השופט העליון טירקל. ואולם יעברו עוד ימים רבים עד לכניסת הקודקס האזרחי לתוקף.

הצעת החוק של ח"כ ניצן הורוביץ וח"כ אילן גילאון בענין התיקון לחוק הירושה התפרסמה ביום 7.5.2012 ואף היא הציעה להשוות את מעמדו של מאומץ לזה של ילד ביולוגי לכל דבר וענין. כלומר- המאומץ יזכה כיורש בעזבונם של קרובי המאמץ והללו יזכו כיורשים בעזבונו.

דברי ההסבר מציינים כי בהצעת החוק יש כדי להשפיע על זכויותיהם הקנייניות של ילדיהם המאומצים וילדיהם הביולוגים של הורים מאמצים.

השינוי בחוק

אחרי ישיבות רבות בוועדה לחוקה, חוק ומשפט שהתקיימו מידי מספר חודשים, (אשר בחלקם נכחנו) התקבלה הצעת החוק אשר שינתה את הסטאטוס של המאומץ כלפי קרוביו, סעיף 16 השתנה ונקבע בו מפורשות-"המאומץ וצאצאיו זוכים על פי דין בעזבונם של  קרובי המאמץ כאילו היו יורשים וקרובי המאמץ זוכים על פי דין בעזבונו של המאומץ כאילו היו יורשים." (ראה, תיקון מס' 13 לחוק הירושה התשע"ב -2012 , התקבל ביום 17.7.12)

תיקון זה מתקן ולו במקצת עוול שנגרם לילדים מאומצים אשר נותרו ללא כל חלק בעזבון קרוביהם כאשר הוריהם המאמצים נפטרו לפני הקרובים האחרים ועל כן הם לא זכו בחלק מהעיזבון ולמעשה גם הודרו מן המשפחה כחלק מהפרשנות הרגשית לאקט זה.

בכך הצביע המחוקק על כוונתו להשוות בין הילדים הביולוגים והמאומצים וכן גם הביע תמיכתו בהקטנת הבעיות הרגשיות של הילדים המאומצים בהתחשב  בטובתם ובחיזוק תחושת השייכות שלהם.

יחד עם זאת, ועל מנת למנוע פרשנויות או הסברים על תכני האימוץ או על מהות הקשר בין קרובי המשפחה השונים-  מוצע לקרובי שמפחה שאינם מן המעגל הראשון- ושאינם ההורים המאמצים, ביניהם גם הסבים ו/או הדודים , לערוך צוואה מדוייקת ובה לציין בדיוק את שמו של הילד המאומץ ותעודת זהות שלו למקרה שחלילה ילך אחד מהוריו המאמצים לעולמו- בבחינת  "יורש אחר יורש"- וכדאי לציין ב"רחל ביתך הקטנה" את שם הילד המאומץ ולציין את מספר זהותו.

​